שאלו יהודי: "תגיד, למה יהודי עונה תמיד בשאלה? ". הביט הלה על השואל בתמיהה, והשיב: "למה לא?".
אם תרצו – הרי זו ההגדה של פסח, שיותר מכל טקסט אחר מבטאת, בבהירות ובתמצית, את תורת החינוך היהודי על רגל אחת.
"וכאן הבן שואל".
השאלה, התמיהה והסקרנות הם אם כל לימוד, והפכו להיות סממן בולט בעולמה של יהדות. היכולת לשאול שאלות היא גם מסממניהן הבולטים של החירות והדמוקרטיה.
העבד – וכמוהו, להבדיל, החייל בצבא אינו רשאי לשאול שאלות. "יש שאלות?", שואל המפקד בסיום המסדר, אך אוי לחייל שישאל, ואבוי למי שימעד ב"שאלת קיטבג".
לא כן בן החורין. מותר לו, והוא אף חייב להעלות שאלות, ואפילו קשות הן, וראוי הוא שיקבל תשובות ראויות ולא רק כאלה שתכליתן "לצאת ידי חובה".
הזיקה שבין היכולת ואולי אף החובה לשאול שאלות לבין עקרון היסוד של החירות, עשויים להסביר מה טעם הושם דגש מיוחד על ה"שאלות" דווקא בהקשר לחג הפסח. "מה נשתנה?", הפך להיות שם נרדף לליל הסדר.
כבר מבעוד מועד, מצווה אדם מישראל ל"שאול ולדרוש" בהלכות החג. ללמדנו שלא די בסתם "דרישה", שהיא כמצוות אנשים מלומדה, אלא יש צורך ב"שאלה", בבקשת האמת, בהעלאת תהיות ותמיהות שמתוכן תתברר ותתלבן ההלכה.
גם התלמוד, אחת מיצירות היסוד של התרבות היהודית לדורותיה, רצוף כולו קושיות, תיובתות ופירכות. כך גם ספרות השו"ת-השאלות והתשובות, שלימים הפכה להיות הענף המרכזי – בכמות ובאיכות – של פיתוח ההלכה והתאמתה לחיי המציאות. גם תלמיד החכם שבפרקי אבות ניכר לא בחדות שכלו, אלא בשאלותיו, "שואל כעניין".
השאלה הפכה להיות מרכיב מרכזי בדרך ההלכה היהודית, ובליל הסדר בפרט. עד כדי כך שהרמב"ם מאריך בעניין זה: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו… אין לו בן, אשתו שואלתו. אין לו אישה – שואלין זה את זה ואפילו היו כולם חכמים", ובסיומת שנראית כמעט סוריאליסטית: "היה לבדו – שואל לעצמו!!!".
בדורות האחרונים, הוסיפו לשאלת ה"בנים" ולשאלת האישה גם את שאלות "הבנות". גם כנגד "ארבע בנות", לא רק ארבעה בנים, דיברה תורה, ובימינו ראוי הוא שתהיינה גם הן שותפות מלאות לחוויית לימוד התורה ברמה גבוהה, שחלק בלתי נפרד הימנו הוא השאלה והתשובה, העיון והליבון. וכשם ששאלות הבנים אינן זהות זו לזו, כך יש לעתים גם ייחוד בשאלות ה"בנות", שלא אחת באות ממקום אחר ומכוונות כלפי מוקדים אחרים מאלה של הבנים.
בעולם הישיבות יש מעמד ל"משיב" היודע להשיב כהלכה על שאלות יושבי בית המדרש. אך אחת הייתה נחמה ליבוביץ ז"ל, "מטרת המורים", שבימים אלה מציינים תשע שנים לפטירתה. "נחמה", כפי שכומתה בפי אלפי תלמידיה, ידעה לא רק להשיב כהלכה אלא גם – ואולי בעיקר – "לשאול". ה"שאלות" שהציבה בכל אחד מ"עיוניה" בתנ"ך, היו אבן שואבת לאלפי תלמידים בארץ ובעולם ללימוד מעמיק של המקרא ופרשניו.
לפני מספר שנים יצאה לאור "הגדת נחמה" (בעריכת יצחק ריינר ושמואל פירלס), המאגדת עיונים שונים בהגדה של פסח על פי גליונותיה של נחמה. המעיין בה ימצא שפע של תובנות מעמיקות, בדרך של "שאלות ותשובות", המתאימות לבני המשפחה כולם.
כך, לדוגמא,
ויושם אל לב: השאלות אינן נשמעות רק מפי הבן ה"חכם". ליד שולחן הסדר – כמו גם בבית המדרש או בכיתת בית הספר, יושבים ילדים שונים. לכל אחד מהם שאלות משלו. כל אחד מהם זכאי לתשובה משלו. גם החכם גם הרשע, גם התם גם זה "שאינו יודע לשאול".
עיון בשאלות שהושמו בפיהם על ידי בעל ההגדה מעלה כמה תמיהות. הידועה שבהן: מה הפרש יש בין שאלת הבן החכם – "מה העדות, והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקינו אתכם?", לבין שאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם?".
למראית עין, שניהם – החכם והרשע – מתריסים ונראים כעומדים מבחוץ, לא שייכים. לא רק הרשע, אלא גם החכם אומר "אתכם" – ולא אותי!?
תירוץ אחד נשען על הזכרת שם שמים בפי החכם, "אשר ציוה ה' אלוקינו", שם שמים שאינו מופיע בשאלת הרשע. יתר על כן: החכם שואל על מנת להבין. לאחר ששנה ולמד, שאלתו נובעת מתוך מסגרת ההלכה. הוא מכיר בהבדל שבין "עדות, חוקים ומשפטים", ומבקש להתחקות אחר השתלבותה של עבודת הפסח בתוך מערכת זו. לא כן הרשע, ששואל את שאלותיו כשהוא ניצב מחוץ למסגרת: "מה העבודה הזאת לכם?". הוא לא מתעניין בפרטים, אלא מתריס נגד המסגרת כולה, "העבודה הזאת", ורואה בה עול, נטל.
יש לתת את הדעת גם לעיתוי השאלה כפי שהיא מופיעה בתורה. "והיה כי תבואו אל הארץ… והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב, כה-כו). "בניכם", לשון רבים, ולא "בנכם". הרבה בנים יש לו למקום, וכל אחד מהם דורש תשובה משלו, גישה משלו. במעשה החינוך אין תשובה אחת היפה לכל. כל בן – ותשובתו שלו. כל דור – וצרכיו שלו.
לכן גם מדגיש בעל ההגדה ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". כל דור – וחוויית השעבוד והגאולה שלו.
יתר על כן: הכתוב מדגיש עוד: "כי ישאלך בנך מחר לאמר", והוסיפו עליו במכילתא: "יש 'מחר' שהוא לאחר זמן". לאמור: המחנך הטוב אינו מופתע משאלות תלמידיו. יש עמו תשובה מוכנה מראש לשאלותיהם ולמצוקותיהם. אם אוזניו כרויות ולבו פתוח אליהם, הוא מודע היטב לכך ש"מחר" יצוצו שאלות חדשות, ועליו לחשוב מבעוד מועד על שאלות ה"מחר" ולתת להן מענה. "כי ישאלך", אין פירושו "אם ישאלך", אלא "כאשר ישאלך". היה סמוך ובטוח כי דור זה ישאל ויחפש תשובות, ועליך להיות מוכן לענות לו בלשונו-שלו.
למי מבין ארבעת הבנים קשה לענות? הרשע אינו מחפש תשובות. לפיכך אין טעם בדיאלוג ענייני עמו (אך חובה לצרפו לשולחן הסדר, עם שאר הבנים). רק "הקהה את שיניו", ותו לא. ה"תם"
יכולתם. "שאינו יודע לשאול – את פתח לו!" – עליך לשבות את דמיונו ולמשוך אותו ללמוד עוד ועוד.
דווקא הבן ה"חכם" יוצר את האתגר הקשה ביותר. ויושם אל לב: לא מדובר כאן ב"ישיבה-בחור", ב"צדיק" (שהוא-הוא ניגודו של ה"רשע") אלא ב"חכם". אינטלקטואל ממדרגה ראשונה, בוגר הטכניון או מכון ויצמן, בקי בהוויות העולם. האינטליגנציה שלו מביאה אותו לבקר גם את דברי התורה וחז"ל, ולראות בחלקם "חוקים" ו"גזרות", חסרי טעם הגיוני. ההורים שניצבים מולו עשויים להרים ידיהם בייאוש, תוהים כיצד יוכלו להתמודד עמו. בעל ההגדה מושיט לנו את הפתרון: "ואף אתה אמור לו". אפילו "אתה", בן הדור ה"ישן", מסוגל וחייב להתמודד עמו. אבל לשם כך עליך "לומר" לו, לשוחח אתו בשפה רכה, לשמוע את מועקותיו, להבין אותו, ולהעביר לו באמצעות החוויה, הלימוד המשותף והליבון האמיתי של הדברים את המורשת הגדולה של חג החירות, העוברת מדור לדור.
(תזריע תשעו)
שעת סיפור
השארת תגובה